<h1>שו"ת הרשב"א החדשות סימן ל"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
(תשובת הרשב"א לר' חיים, על תשובת רבי חיים שהיא כתובה למעלה בסימן ל'). כתב החכם ז"ל, כתבת לדחייה שאין הנדון דומה לראייה, דהתם הוא דתליא ממשו' דה"ל כתמים וכתמים דדבריהם, ובהם הקילו בכל מקום, ותדע לך שאלו נתעסקה בכתמים ומצאה כתם תולה בו ואפילו נמצא על בשרה, ואילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה טמא אינה תולה בהן ע"כ. דיעה זו לא נתבררה אצלינו, כי מה עניין לתלות דם עסקיה בדם עדי בדיקתה, שאינה משתמשת בהן ואינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר, ואם תאמר שאף אכלה ומחתה פיה בחלוקה, כמו כן אינה תולה בהן. גם הוכחה זו (כחוקר) [רחוקה] מן השכל ואין הדעת סובלתה, כי אין פנים לתלייה זו, אם לא נאמר שבאותו מקום טפת דם שבחלוקה כיוונה לקנח ולהכניסו בפנים, כגון זה ודאי אי אפשר לצמצם ולכוין, עכ"ל החכם. כמה יגע ונתעמל שלא השגיח בדברי, וכבודו במקומו מונח, כי אפילו מה שהבין מדברי, ואע"פ שלא כיון בהן, יראה מתשובתי ומדברי דעניין פשריה לעדיו. ותחלה אצל דברי, כי הוא חשב שאני אמרתי שאפילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה אינה תולה בהן לומר שמהן שף על העור. חס ליה לזרעיה דאבא דלימא הכין, דאפילו טועה שבטועים לא יטעה בדבר זה, ולא מצד דחייתו, שהיא אינה אלא דברי פה, אלא מן הצד שאכתוב. אבל אני כך אמרתי, שאינה תולה שמא מעסק הכתמים נטף בצד השקוף וממנו נדבק בעד, ועל זה הבאתי ראיה דפרק כל היד, הנה שהשגתי הגדוד והצלתי את השה אשר נשא מהעדר. אבל במה ינצל חכם הנעלה מידי מה שאמר, שאלו כמו שחשב א"כ אין העד בדוק אלא חלוקה, שאילו בדקו ממש אי אפשר לומר כן שמא נטף מעסק הכתמים עליו, שהרי בדקתו יפה יפה בבאו להעיד, ואם שמא לא בדקתהו, אין זה עד כשר להעיד, דאדרבה אפילו מצאה בו יותר מכגריס ועוד, ואפילו משוך ה"ז טהורה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל היד בפלוגתא דרבי ור' חייא, וא"כ מהו בא אלי בדרך שעדי בדיקתה אינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר ובדרך זו אי אפשר לכוין ולצמצם, הנה השיב אלי שלא בהשגחה.
עוד כתב אבל בנדון שלפנינו שיש הוכחה גדולה לתלות כמו בכתמים ודאי תלינן, שלפי הנראה גם חששא זו אינה אלא מדבריהם, שהרי אין האשה מיטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעת ראיית דם וכו' כמו שכתב. הוא חכם ויבן זאת, אני לא ידעתי, דודאי כל שראתה שלא בהשגחה טהורה, כדשמואל בריש פרק הרואה (נ"ז ע"ב), ומ"מ ה"מ כשבדקה בגד וישבה עליו, או שנטף על חלוקה, או על דבר המקבל טומאה, אבל דם שראתה בבדיקה טמאה, דכיון שהרגישה בעד טמאה, שהיא ודאי הרגישה אלא שהיתה תולה הרגשתה בהרגשת העד, ואם ראתה בעד שלאחר תשמיש סבורה היתה שהיתה הרגשת שמש ואינו אלא הרגשת דמים, והיינו מתניתין דנמצא דם על שלה אותיום טמאים וחייבין בקרבן, וכדאמר עלה בריש פרק הרואה היכי דמי, אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורים מן הקרבן, אלא לאו דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין קרבן, ופרקינן לעולם דארגישה ואימר הרגשת שמש הוא, אלמא הרגשת שמש והרגשת עד הרגשה היא, וכל שמצאה אותיום אני אומר שזו הייתה אותה הרגשה שהרגישה. זיהו שפרשתי באותה הלכה זה כמה, והוא נכון, וכל שכן בשל תורה. עד כאן הרחבתי בדבריו, ירחיב אלקים צעדינו תחתינו וירים מכשול מדרכינו.
ומה שהגיד אליך איש חמודות כלי מחזיק ברכות החכם המלמד להועיל רבי יצחק י"א כך היתה, וכך התניתי תנאי שאפשי לקיימו בסופו, תנאי כפול שאני מחבבו ומגפפו, ומי יתן והיה לבבך זה לדבר לכתוב ולברר, הנני כפיך לא' כיד אלקי הטובה להשיב על כל הבא תשובה, ואלקי מלכי, יעשה אתנו ברכה, והיה עם פינו להסכים להלכה, והנני מתחיל. (...) עוד כתבת קשיא לי מאי דקא משני שמא תמצא אשתו ספק נדה, אדרבה שמא תמצא נדה ודאית וכו', ושמעתי בשם החכם וכו', עד אלא אגב חורפיה לא דק. בודאי תירוץ החכם עולה הוא, דאין ספק דספק נדה שכיח טפי מנדה ודאית. אלא שאני לא כך אמרתי, אלא כך אמרתי, דכל היכא דאיכא למנקט בקלקול מועט לא נסיב לה בקלקול מרובה, ואע"פ דשקיל וטרי בה בגמרא כמאן, לאו למימרא דמתניתין דווקא בהכין, אלא מאי דאוקמה דייק ואזיל כמאן. ודקשיא לך על מה סמך הרמב"ם ז"ל שהעמיד בנדה ודאית, מן הירושלמי גמרה שהעמידוה שם בנדה ודאית, דגר' התם (פ"א ה"א) פ' בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וידחה על שבעה, וישראל חשודים על הנדות, כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ומתוך הירושלמי הזה נמי נדחה פירוש שפרשת, דלספק נדה חיישינן דקילא ליה אבל לנדה ודאית לא חיישינן דחמירא ליה, מלבד דחס ליה לכהן גדול שתהא ספק נדה קילא ליה. ואי משום ראייה דקא מייתת מכהן שעבד בבגדי חול במיתה, ואפילו הכי אמרי בפרק בראשונה במה מפיסין (יומא כ"ד ע"ב) רב ששת אמר בבגדי קדש, דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה מיקרו ועבד, לא היא, דא"כ אפילו לנדה ודאית ניחוש דילמא אגב חביבותיה איקרי ועביד אע"ג דאיכא מיתה בידי שמים, דכהן טמא נמי שעבד הרי הוא במיתה, אלא דהתם הוא דמתוך שהם מפיסין בבגדי חול והוא התחלת העבודה איכא למיחש דאילו זכה בחלקו ישכח מלפשט וללבוש ועביד אגב חביבותיה, אבל להקל בספק נדה ולעבוד ולהיות רשע לפני המקום חלילה וחס.
ומה ששמעת שהוקשה לי מאי קאמרי למה מפרישין אותו מביתו, דעל כרחין פריש משום דכל שבעת הימים הוא זורק ומקטיר ומדליק הנרות, ותרצתי דאפשר לאחר דעביד עבודה בין הערבים וטביל וה"ל טהור בהערב שמש. תנוח דעתך שהבאת גם אתה ראיה לדברי ויפה למדת. ומ"מ מה שאמרת' דהני תקנות נינהו ומצות עונה דאורייתא, כדיי הוא בית אלקינו וכדיי היום עבודת היום לאבד עליהם עונה אחת, דהא להרגילו בעבודה הוא כדי שיהא רגיל בסדר היום ובקי בעבודות ואל יפסול. והנה אסור תשמיש יום הכפורים מדבריהם הוא, ולא חשו לעונה. ובטבילת ט' באב אמרו (תענית י"ג ע"א) אפילו למ"ד טבילתה בזמנה מצוה היא, כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת, ואע"פ שאין צריך לכל זה. ואם תרצה אמור שאין קושייתי קושיא, שלא תקעתי עצמי בה אלא אגב גררא דהא דידך.
<h2>דף נט:</h2>
(תשובת הרשב"א לר' חיים, על תשובת רבי חיים שהיא כתובה למעלה בסימן ל'). כתב החכם ז"ל, כתבת לדחייה שאין הנדון דומה לראייה, דהתם הוא דתליא ממשו' דה"ל כתמים וכתמים דדבריהם, ובהם הקילו בכל מקום, ותדע לך שאלו נתעסקה בכתמים ומצאה כתם תולה בו ואפילו נמצא על בשרה, ואילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה טמא אינה תולה בהן ע"כ. דיעה זו לא נתבררה אצלינו, כי מה עניין לתלות דם עסקיה בדם עדי בדיקתה, שאינה משתמשת בהן ואינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר, ואם תאמר שאף אכלה ומחתה פיה בחלוקה, כמו כן אינה תולה בהן. גם הוכחה זו (כחוקר) [רחוקה] מן השכל ואין הדעת סובלתה, כי אין פנים לתלייה זו, אם לא נאמר שבאותו מקום טפת דם שבחלוקה כיוונה לקנח ולהכניסו בפנים, כגון זה ודאי אי אפשר לצמצם ולכוין, עכ"ל החכם. כמה יגע ונתעמל שלא השגיח בדברי, וכבודו במקומו מונח, כי אפילו מה שהבין מדברי, ואע"פ שלא כיון בהן, יראה מתשובתי ומדברי דעניין פשריה לעדיו. ותחלה אצל דברי, כי הוא חשב שאני אמרתי שאפילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה אינה תולה בהן לומר שמהן שף על העור. חס ליה לזרעיה דאבא דלימא הכין, דאפילו טועה שבטועים לא יטעה בדבר זה, ולא מצד דחייתו, שהיא אינה אלא דברי פה, אלא מן הצד שאכתוב. אבל אני כך אמרתי, שאינה תולה שמא מעסק הכתמים נטף בצד השקוף וממנו נדבק בעד, ועל זה הבאתי ראיה דפרק כל היד, הנה שהשגתי הגדוד והצלתי את השה אשר נשא מהעדר. אבל במה ינצל חכם הנעלה מידי מה שאמר, שאלו כמו שחשב א"כ אין העד בדוק אלא חלוקה, שאילו בדקו ממש אי אפשר לומר כן שמא נטף מעסק הכתמים עליו, שהרי בדקתו יפה יפה בבאו להעיד, ואם שמא לא בדקתהו, אין זה עד כשר להעיד, דאדרבה אפילו מצאה בו יותר מכגריס ועוד, ואפילו משוך ה"ז טהורה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל היד בפלוגתא דרבי ור' חייא, וא"כ מהו בא אלי בדרך שעדי בדיקתה אינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר ובדרך זו אי אפשר לכוין ולצמצם, הנה השיב אלי שלא בהשגחה.
עוד כתב אבל בנדון שלפנינו שיש הוכחה גדולה לתלות כמו בכתמים ודאי תלינן, שלפי הנראה גם חששא זו אינה אלא מדבריהם, שהרי אין האשה מיטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעת ראיית דם וכו' כמו שכתב. הוא חכם ויבן זאת, אני לא ידעתי, דודאי כל שראתה שלא בהשגחה טהורה, כדשמואל בריש פרק הרואה (נ"ז ע"ב), ומ"מ ה"מ כשבדקה בגד וישבה עליו, או שנטף על חלוקה, או על דבר המקבל טומאה, אבל דם שראתה בבדיקה טמאה, דכיון שהרגישה בעד טמאה, שהיא ודאי הרגישה אלא שהיתה תולה הרגשתה בהרגשת העד, ואם ראתה בעד שלאחר תשמיש סבורה היתה שהיתה הרגשת שמש ואינו אלא הרגשת דמים, והיינו מתניתין דנמצא דם על שלה אותיום טמאים וחייבין בקרבן, וכדאמר עלה בריש פרק הרואה היכי דמי, אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורים מן הקרבן, אלא לאו דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין קרבן, ופרקינן לעולם דארגישה ואימר הרגשת שמש הוא, אלמא הרגשת שמש והרגשת עד הרגשה היא, וכל שמצאה אותיום אני אומר שזו הייתה אותה הרגשה שהרגישה. זיהו שפרשתי באותה הלכה זה כמה, והוא נכון, וכל שכן בשל תורה. עד כאן הרחבתי בדבריו, ירחיב אלקים צעדינו תחתינו וירים מכשול מדרכינו.
ומה שהגיד אליך איש חמודות כלי מחזיק ברכות החכם המלמד להועיל רבי יצחק י"א כך היתה, וכך התניתי תנאי שאפשי לקיימו בסופו, תנאי כפול שאני מחבבו ומגפפו, ומי יתן והיה לבבך זה לדבר לכתוב ולברר, הנני כפיך לא' כיד אלקי הטובה להשיב על כל הבא תשובה, ואלקי מלכי, יעשה אתנו ברכה, והיה עם פינו להסכים להלכה, והנני מתחיל. (...) עוד כתבת קשיא לי מאי דקא משני שמא תמצא אשתו ספק נדה, אדרבה שמא תמצא נדה ודאית וכו', ושמעתי בשם החכם וכו', עד אלא אגב חורפיה לא דק. בודאי תירוץ החכם עולה הוא, דאין ספק דספק נדה שכיח טפי מנדה ודאית. אלא שאני לא כך אמרתי, אלא כך אמרתי, דכל היכא דאיכא למנקט בקלקול מועט לא נסיב לה בקלקול מרובה, ואע"פ דשקיל וטרי בה בגמרא כמאן, לאו למימרא דמתניתין דווקא בהכין, אלא מאי דאוקמה דייק ואזיל כמאן. ודקשיא לך על מה סמך הרמב"ם ז"ל שהעמיד בנדה ודאית, מן הירושלמי גמרה שהעמידוה שם בנדה ודאית, דגר' התם (פ"א ה"א) פ' בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וידחה על שבעה, וישראל חשודים על הנדות, כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ומתוך הירושלמי הזה נמי נדחה פירוש שפרשת, דלספק נדה חיישינן דקילא ליה אבל לנדה ודאית לא חיישינן דחמירא ליה, מלבד דחס ליה לכהן גדול שתהא ספק נדה קילא ליה. ואי משום ראייה דקא מייתת מכהן שעבד בבגדי חול במיתה, ואפילו הכי אמרי בפרק בראשונה במה מפיסין (יומא כ"ד ע"ב) רב ששת אמר בבגדי קדש, דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה מיקרו ועבד, לא היא, דא"כ אפילו לנדה ודאית ניחוש דילמא אגב חביבותיה איקרי ועביד אע"ג דאיכא מיתה בידי שמים, דכהן טמא נמי שעבד הרי הוא במיתה, אלא דהתם הוא דמתוך שהם מפיסין בבגדי חול והוא התחלת העבודה איכא למיחש דאילו זכה בחלקו ישכח מלפשט וללבוש ועביד אגב חביבותיה, אבל להקל בספק נדה ולעבוד ולהיות רשע לפני המקום חלילה וחס.
ומה ששמעת שהוקשה לי מאי קאמרי למה מפרישין אותו מביתו, דעל כרחין פריש משום דכל שבעת הימים הוא זורק ומקטיר ומדליק הנרות, ותרצתי דאפשר לאחר דעביד עבודה בין הערבים וטביל וה"ל טהור בהערב שמש. תנוח דעתך שהבאת גם אתה ראיה לדברי ויפה למדת. ומ"מ מה שאמרת' דהני תקנות נינהו ומצות עונה דאורייתא, כדיי הוא בית אלקינו וכדיי היום עבודת היום לאבד עליהם עונה אחת, דהא להרגילו בעבודה הוא כדי שיהא רגיל בסדר היום ובקי בעבודות ואל יפסול. והנה אסור תשמיש יום הכפורים מדבריהם הוא, ולא חשו לעונה. ובטבילת ט' באב אמרו (תענית י"ג ע"א) אפילו למ"ד טבילתה בזמנה מצוה היא, כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת, ואע"פ שאין צריך לכל זה. ואם תרצה אמור שאין קושייתי קושיא, שלא תקעתי עצמי בה אלא אגב גררא דהא דידך.
<h2>דף סו.</h2>
(תשובת הרשב"א לר' חיים, על תשובת רבי חיים שהיא כתובה למעלה בסימן ל'). כתב החכם ז"ל, כתבת לדחייה שאין הנדון דומה לראייה, דהתם הוא דתליא ממשו' דה"ל כתמים וכתמים דדבריהם, ובהם הקילו בכל מקום, ותדע לך שאלו נתעסקה בכתמים ומצאה כתם תולה בו ואפילו נמצא על בשרה, ואילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה טמא אינה תולה בהן ע"כ. דיעה זו לא נתבררה אצלינו, כי מה עניין לתלות דם עסקיה בדם עדי בדיקתה, שאינה משתמשת בהן ואינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר, ואם תאמר שאף אכלה ומחתה פיה בחלוקה, כמו כן אינה תולה בהן. גם הוכחה זו (כחוקר) [רחוקה] מן השכל ואין הדעת סובלתה, כי אין פנים לתלייה זו, אם לא נאמר שבאותו מקום טפת דם שבחלוקה כיוונה לקנח ולהכניסו בפנים, כגון זה ודאי אי אפשר לצמצם ולכוין, עכ"ל החכם. כמה יגע ונתעמל שלא השגיח בדברי, וכבודו במקומו מונח, כי אפילו מה שהבין מדברי, ואע"פ שלא כיון בהן, יראה מתשובתי ומדברי דעניין פשריה לעדיו. ותחלה אצל דברי, כי הוא חשב שאני אמרתי שאפילו נתעסקה בכמה מיני דמים ובדקה עצמה ומצאה אינה תולה בהן לומר שמהן שף על העור. חס ליה לזרעיה דאבא דלימא הכין, דאפילו טועה שבטועים לא יטעה בדבר זה, ולא מצד דחייתו, שהיא אינה אלא דברי פה, אלא מן הצד שאכתוב. אבל אני כך אמרתי, שאינה תולה שמא מעסק הכתמים נטף בצד השקוף וממנו נדבק בעד, ועל זה הבאתי ראיה דפרק כל היד, הנה שהשגתי הגדוד והצלתי את השה אשר נשא מהעדר. אבל במה ינצל חכם הנעלה מידי מה שאמר, שאלו כמו שחשב א"כ אין העד בדוק אלא חלוקה, שאילו בדקו ממש אי אפשר לומר כן שמא נטף מעסק הכתמים עליו, שהרי בדקתו יפה יפה בבאו להעיד, ואם שמא לא בדקתהו, אין זה עד כשר להעיד, דאדרבה אפילו מצאה בו יותר מכגריס ועוד, ואפילו משוך ה"ז טהורה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל היד בפלוגתא דרבי ור' חייא, וא"כ מהו בא אלי בדרך שעדי בדיקתה אינן מצויין אצלה אלא בשעת הרגל דבר ובדרך זו אי אפשר לכוין ולצמצם, הנה השיב אלי שלא בהשגחה.
עוד כתב אבל בנדון שלפנינו שיש הוכחה גדולה לתלות כמו בכתמים ודאי תלינן, שלפי הנראה גם חששא זו אינה אלא מדבריהם, שהרי אין האשה מיטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעת ראיית דם וכו' כמו שכתב. הוא חכם ויבן זאת, אני לא ידעתי, דודאי כל שראתה שלא בהשגחה טהורה, כדשמואל בריש פרק הרואה (נ"ז ע"ב), ומ"מ ה"מ כשבדקה בגד וישבה עליו, או שנטף על חלוקה, או על דבר המקבל טומאה, אבל דם שראתה בבדיקה טמאה, דכיון שהרגישה בעד טמאה, שהיא ודאי הרגישה אלא שהיתה תולה הרגשתה בהרגשת העד, ואם ראתה בעד שלאחר תשמיש סבורה היתה שהיתה הרגשת שמש ואינו אלא הרגשת דמים, והיינו מתניתין דנמצא דם על שלה אותיום טמאים וחייבין בקרבן, וכדאמר עלה בריש פרק הרואה היכי דמי, אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורים מן הקרבן, אלא לאו דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין קרבן, ופרקינן לעולם דארגישה ואימר הרגשת שמש הוא, אלמא הרגשת שמש והרגשת עד הרגשה היא, וכל שמצאה אותיום אני אומר שזו הייתה אותה הרגשה שהרגישה. זיהו שפרשתי באותה הלכה זה כמה, והוא נכון, וכל שכן בשל תורה. עד כאן הרחבתי בדבריו, ירחיב אלקים צעדינו תחתינו וירים מכשול מדרכינו.
ומה שהגיד אליך איש חמודות כלי מחזיק ברכות החכם המלמד להועיל רבי יצחק י"א כך היתה, וכך התניתי תנאי שאפשי לקיימו בסופו, תנאי כפול שאני מחבבו ומגפפו, ומי יתן והיה לבבך זה לדבר לכתוב ולברר, הנני כפיך לא' כיד אלקי הטובה להשיב על כל הבא תשובה, ואלקי מלכי, יעשה אתנו ברכה, והיה עם פינו להסכים להלכה, והנני מתחיל. (...) עוד כתבת קשיא לי מאי דקא משני שמא תמצא אשתו ספק נדה, אדרבה שמא תמצא נדה ודאית וכו', ושמעתי בשם החכם וכו', עד אלא אגב חורפיה לא דק. בודאי תירוץ החכם עולה הוא, דאין ספק דספק נדה שכיח טפי מנדה ודאית. אלא שאני לא כך אמרתי, אלא כך אמרתי, דכל היכא דאיכא למנקט בקלקול מועט לא נסיב לה בקלקול מרובה, ואע"פ דשקיל וטרי בה בגמרא כמאן, לאו למימרא דמתניתין דווקא בהכין, אלא מאי דאוקמה דייק ואזיל כמאן. ודקשיא לך על מה סמך הרמב"ם ז"ל שהעמיד בנדה ודאית, מן הירושלמי גמרה שהעמידוה שם בנדה ודאית, דגר' התם (פ"א ה"א) פ' בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וידחה על שבעה, וישראל חשודים על הנדות, כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. ומתוך הירושלמי הזה נמי נדחה פירוש שפרשת, דלספק נדה חיישינן דקילא ליה אבל לנדה ודאית לא חיישינן דחמירא ליה, מלבד דחס ליה לכהן גדול שתהא ספק נדה קילא ליה. ואי משום ראייה דקא מייתת מכהן שעבד בבגדי חול במיתה, ואפילו הכי אמרי בפרק בראשונה במה מפיסין (יומא כ"ד ע"ב) רב ששת אמר בבגדי קדש, דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה מיקרו ועבד, לא היא, דא"כ אפילו לנדה ודאית ניחוש דילמא אגב חביבותיה איקרי ועביד אע"ג דאיכא מיתה בידי שמים, דכהן טמא נמי שעבד הרי הוא במיתה, אלא דהתם הוא דמתוך שהם מפיסין בבגדי חול והוא התחלת העבודה איכא למיחש דאילו זכה בחלקו ישכח מלפשט וללבוש ועביד אגב חביבותיה, אבל להקל בספק נדה ולעבוד ולהיות רשע לפני המקום חלילה וחס.
ומה ששמעת שהוקשה לי מאי קאמרי למה מפרישין אותו מביתו, דעל כרחין פריש משום דכל שבעת הימים הוא זורק ומקטיר ומדליק הנרות, ותרצתי דאפשר לאחר דעביד עבודה בין הערבים וטביל וה"ל טהור בהערב שמש. תנוח דעתך שהבאת גם אתה ראיה לדברי ויפה למדת. ומ"מ מה שאמרת' דהני תקנות נינהו ומצות עונה דאורייתא, כדיי הוא בית אלקינו וכדיי היום עבודת היום לאבד עליהם עונה אחת, דהא להרגילו בעבודה הוא כדי שיהא רגיל בסדר היום ובקי בעבודות ואל יפסול. והנה אסור תשמיש יום הכפורים מדבריהם הוא, ולא חשו לעונה. ובטבילת ט' באב אמרו (תענית י"ג ע"א) אפילו למ"ד טבילתה בזמנה מצוה היא, כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת, ואע"פ שאין צריך לכל זה. ואם תרצה אמור שאין קושייתי קושיא, שלא תקעתי עצמי בה אלא אגב גררא דהא דידך.
